אנגלית

English 

אנגלית

English

  • 073-7585783

המלצה תמר (ניתוח אף)

"מה שלא נתן אבא- ייתן הפלסטיקאי
הכותרת הומוריסטית לחלוטין ואין בה כוונה לפגוע בשום אבא"…

ד"ר מאייר יצחק

15 ספטמבר 2018

•••

מה שלא נתן אבא – ייתן הפלסטיקאי
הכותרת הומוריסטית לחלוטין ואין בה כוונה לפגוע בשום אבא

בתחילת החודש קבעתי תור לפגישת יעוץ בקליניקה של ד"ר מאייר כשברשימה שלי היו עוד כמה אופציות לבדיקה..

הגעתי חוששת יותר ממתרגשת מכיוון שכבר עברתי ניתוח אף בעבר ומה שעברתי שם בידיים לא מיומנות ולא אמינות נחקק בזיכרוני לנצח- החל מרשלנות רפואית מובהקת ועד אכזבה לאחר הסרת הגבס כשגיליתי שסבלתי את כל זה לחינם והמצב נעשה גרוע יותר ממה שהיה..האמון שלי במנתחים הלך קיבינימט וראיתי אותם מאותה תקופה כקצבים יותר ממנתחים.

אני זוכרת שלפני חצי שנה הייתי במיון ובזמן שהתפתלתי מכאבי בטן קפצו עלי שני סטאז'רים לכירורגיה שהאחד טען שזה כנראה אפנדציט והשניה היתה בטוחה שמדובר באבנים בכיס מרה (WTF?!)
וכל העסק היה בכלל קלקול קיבה..😑
תאמינו לי האנשים האלה מחפשים איפה לחתוך.

כשהגעתי אל ד"ר מאייר השאלה הראשונה שנשאלתי היתה "מה מפריע לך?" למרות שהתשובה היתה ברורה.

הוא שוחח איתי ברוגע ובסבלנות, ומרגע לרגע נרגעתי והרגשתי שהאדם שיושב מולי מיומן, ראה מספיק מקרים ויודע מה לעשות ויכול לעשות את זה מתוך שינה (-פחות מומלץ אבל הבנתם את הרעיון).

 

לד"ר מאייר יש מתאמת מדהימה ששמה אורלי שליוותה אותי פיזית ונפשית לאורך כל התהליך.

דיברה איתי הרבה לפני הניתוח ולאחר הניתוח ושאלה אותי יום יום מה שלומי ואיך אני מרגישה.התלהבה יחד איתי כששמעה על כמה שאני מחלימה טוב..אישה אימהית וחמה.. עוד כשאני כותבת את הפוסט הזה היא מסתמסת איתי. היא עשתה את החוויה הזו להרבה יותר טובה ואני מודה לה על כך.
הניתוח נקבע באותו רגע.

בשלושת השבועות הבאים לא הרגשתי לרגע אחד תחושה שבחרתי לא נכון ואם להיות כנה עד הרגע שבו עליתי על מיטת הניתוחים ("עליתי" יותר נכון קפצתי) הייתי רגועה לחלוטין.. תשאלו את המוניטור הוא יגיד לכם.
כשעברתי לחדר ההתאוששות אורלי נכנסה אלי ואמרה לי להיות רגועה וציטטה את דבריו של מאייר "הרכבתי לה את האף כמו שמרכיבים תכשיט – מההתחלה ועד הסוף"
ההחלמה שלי היתה מדהימה. ולמרות החשש שהלילה הראשון יהיה קשה כי זה מה שזכרתי מהפעם הקודמת – ישנתי שנת ישרים כל אותו הלילה לאחר מרתון של "אסונות מפלסטיק" (לא יודעת למה אבל זה הרגיע אותי – צרת רבים נחמת שוטים?)
יום למחרת הגעתי להוצאת טמפונים והתענגתי על האויר שנכנס ויצא בלי בעיות ובלי תקלות.

כששאלתי את ד"ר מאייר אם צפויות לי דליפות ואם אני צריכה להסתובב עם נייר כל הזמן הוא צחק וביטל את דבריי. וכך היה- מאותו יום ישנתי עם פה סגור ונשמתי בצורה חלקה מהאף.

היה לי שטף דם בודד מתחת לעין ימין ופרט לזה כלום. עם אופטלגין כל 4 שעות, הרבה שלוקים ומידי פעם מי מלח כדי לזרז את תהליך ההחלמה ולנקות דם יבש לא עשיתי שום דבר מיוחד. והשבוע עבר עלי בלי סבל משמעותי. (חוץ מההתחרפנות של להיות בבית כל היום כן?)

ביום הורדת הגבס הייתי על קוצים. יום לפני חלמתי שאני תולשת אותו מעל הפנים שלי והאף נשאר בתוכו (דוחה אני יודעת).
מזל שחלומות מתגשמים רק לפעמים.
ד"ר מאייר הוריד לי את הגבס וממש הכריח אותי לעמוד מול המראה "את חייבת לראות מה יצא".

הייתי בהלם טוטאלי!
המוח שלי חיפש את האף הקודם שהוא מכיר מאז שהוא זוכר את עצמו וכשלא מצא אותו נכנס לחמשת שלבי האבל:

  1. הכחשה – זה חלום. אין מצב שזה אמיתי. אני תכף אתעורר ואגלה שצחקו למעלה על חשבוני.
  2. כעס – למה אני נראית כל כך מוזר? יכול להיות שהאף הקודם-הגדול העקום והמכוער הזה- מתאים לי יותר מאף יפה קטן ונורמאלי? הגבות שלי התרחקו פתאום? מה נסגר עם הפנים שלי אני נראית כמו אבו נאפחא!
  3. מיקוח – אפשר לחזור אחורה? כמה זה יעלה? אני יכולה לחיות עם זה? זה עניין של הרגל?
  4. דיכאון – אלוהים למה עשיתי את זה אני לא מזהה את עצמי במראה מה קורה פה??
  5. קבלה – את רגילה למשהו אחד 21 שנה ואת חווה משבר זהות קל (קשה). תנשמי. תרגעי. כמה ימים ואת מתאהבת בעצמך מחדש.
    (יש לציין שאת כל השלבים האלה עברתי ב60 שניות)

האף היה מושלם. קטן, סימטרי, וחוץ משטף דם קטן על גשר האף שכבר התחיל להצהיב לא היה נראה כאילו עבר ניתוח.

וכשעברתי את חמשת השלבים והתבוננתי באף עצמו (היפה המושלם ההורס) החזרתי את המבט לד"ר מאייר שציפה לתגובה ממני ואמרתי "אתה כמו דה וינצ'י ".

מאייר חייך הסביר לי בדיוק מה, איך ולמה והבטיח לי שהנפיחות תרד מהר יותר ממה שאני חושבת. "כל מה שאת צריכה זה סבלנות".
אורלי חיבקה אותי וחזרתי הביתה כשאני אומרת לעצמי שוב ושוב שאני צריכה להיות סבלנית.

בבית לא הפסיקו לבהות בי (האמת שעד עכשיו לא מפסיקים לבהות בי זה מתחיל להציק).
ועכשיו ,כעבור פחות משבוע מהסרת הגבס, אין לי שטף דם אחד, התפרים כבר מתחילים להתמוסס ואני מאוהבת באף החמוד הזה כמו בגור פומרניין.
(אימא שלי חושבת שנעשיתי נרקיסיסטית כי אני מצלמת את עצמי מכל זווית אפשרית.)

לסיכומו של דבר ולאחר כל החפירה, אני רוצה להודות לד"ר מאייר שמבחינתי זכה גם לתואר "אמן" ולכל הצוות המושלם שלו שהעניקו לי חוויה מתקנת וכמובן פרופיל הורס.

כאן לכל שאלה והסבר – תמר

Call Now Button דילוג לתוכן